זכות השתיקה בחקירה ובבית המשפט
במאמר זה נסקור את אחת מזכויות היסוד של כל נאשם במשפט הפלילי, והיא זכות השתיקה. נבחן מהי זכות השתיקה, המקור החוקי לזכות השתיקה, משמעות החיסיון מפני הפללה עצמית והכדאיות במימוש זכות השתיקה.
זכות השתיקה היא זכות יסוד העומדת לנחקר מרגע זימונו וחקירתו על ידי המשטרה או רשות מוסמכת אחרת ועד תום ההליכים המשפטיים. זכות זו מקנה לנחקר את האפשרות לשתוק ולהימנע ממצב של הפללה עצמית, שכן לכל אדם בישראל יש זכות לשתוק ולא לומר דבר העלול לשמש ראיה כנגדו בהליך פלילי. לכן, כאשר המשטרה מבקשת לחקור חשוד, עליה להזהירו תחילה שאינו חייב לומר דבר. גם כאשר מועמד אדם לדין, ולאחר הקראת כתב האישום, מסביר לו בית המשפט את זכויותיו בהן נכללת זכות השתיקה.
המקור החוקי לזכות השתיקה
אחד המקורות של זכות השתיקה נמצא בסעיף 2 לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות) 1927 "אדם, הנחקר כך, יהיה חייב להשיב נכונה על כל השאלות שיציג לו בשעת החקירה אותו קצין- משטרה, קצין מורשה אחר כנ"ל, חוץ משאלות שהתשובה עליהן יהיה בהן כדי להעמידו בסכנת האשמה פלילית." כלומר אין הנחקר חייב להשיב לשאלות שהתשובות עליהן עלולות להפליל אותו.
מקור חוקי נוסף מצוי בפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א 1971. בסעיף 47 לפקודת הראיות נקבע כי "אין אדם חייב למסור ראיה אם יש בה הודיה בעובדה שהיא יסוד מיסודותיה של עבירה שהוא מואשם בה או עשוי להיות מואשם בה."
זכות השתיקה קיימת לנחקר בעת חקירתו במשטרה ואף גם בבית המשפט, אך עם זאת זכות השתיקה אינה מוחלטת כפי שהזכרנו לעיל. למשל, על פי סעיף 47 לפקודת הראיות, התביעה יכולה לעתור לקבלת צו לתפיסת מסמכים. צו זה מחייב את החשוד ואיננו רשאי לסרב לו, אלא אם הוא סבור שיש במסמכים אלה ראיה שעלולה להעמידו במצב של סכנה להפללה עצמית, וכאן יהיה עליו לשכנע את בית המשפט שהחיסיון חל על המסמכים הללו במטרה למנוע מצב של הודיה בעובדה שתביא להעמדתו לדין.
זכות השתיקה באה כדי למנוע מהאדם להימצא במצב של הדילמה מה עליו לומר האם יאמר את האמת או שעליו לשקר כדי להציל את עצמו כפי שאמרה הש' שטרסברג-כהן בבג"צ 6319/95, 6836/95 יוסף חכמי נ' דוד לוי, פ"ד נא(3), 750 , הרי שזכות השתיקה באה כדי למנוע מאדם להיקלע לטרילמה בה הוא מטלטל בין החובה המוסרית והמשפטית לומר את האמת לבין החולשה האנושית לשקר כדי להציל את עורו, לבין הסתבכות בביזיון בית המשפט עקב סירובו להעיד. כל אלה נמנעים על ידי זכות השתיקה.
עם זאת חוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב -1982, מגדיר את זכותו של הנאשם לשתוק, ולא להעיד בבית המשפט, אך מבהיר כי זכות השתיקה בבית המשפט גם זו של נאשם, אינה מוחלטת, שכן קיימת סנקציה כבדת משקל על השימוש בשתיקה בבית המשפט, על אף שזכות זו ניתנת לו על ידי החוק, היא גם מצטמצמת באמצעות החוק. הדבר בא לידי ביטוי בסעיפים הנ"ל- סעיף 152 עוסק בתשובת הנאשם לאישום, בסעיף זה נקבע כי הימנעותו של נאשם להשיב לאישום או לשאלות בבית המשפט, עשויה להוות חיזוק למשקל הראיות של התביעה. כמובן שעל בית המשפט להסביר לנאשם את הזכות העומדת לרשותו, לשתוק, ואת תוצאות הימנעותו מלהשיב. בסעיף 161 ניתנת לנאשם האפשרות להימנע מלהעיד במשפטו. כלומר זכותו לשמור על שתיקה. אך בסעיף 162 מוגדרת הסנקציה המוטלת על הנאשם כתוצאה מהימנעותו להעיד. "הימנעות נאשם מלהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה, במקום שדרוש להן סיוע, אך לא תשמש סיוע לצורך סעיף 11 לחוק לתיקון דיני ראיות (הגנת ילדים), התשט"ו 1955."
ניתן לראות זאת גם בפסיקה, בע"פ 1382/99 דוד בלחניס נ' מדינת ישראל, נאמר כי אפילו החוק בעצמו פוגע בזכות השתיקה. לדוגמא בסעיף 161 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב1982- הקובע את זכותו של נאשם להימנע מלהעיד במשפטו. ודווקא על ידי מעשה חקיקה זה חל כרסום מסוים בזכות השתיקה שכן השתיקה במשפט עצמה קיבלה ערך ראייתי בסעיף 162 לאותו חוק.
משמעות החיסיון מפני הפללה עצמית
הזכות לחיסיון מפני הפללה עצמית משמעותה כי שמורה לכל נחקר, עד או חשוד הזכות שלא להשיב לשאלה שיש בתשובה עליה כדי להעמידו בסיכון של העמדה לדין פלילי, כנושא באחריות לביצוע של עבירה כלשהי.
כאן יש לעשות אבחנה בין עד לבין חשוד, שכן לחשוד עומדת זכות לחיסיון מפני הפללה עצמית, רחבה יותר מהזכות המוקנית לעד. הזכות מפני הפללה עצמית של חשוד הופכת לזכות שתיקה מוחלטת. כלומר חשוד רשאי שלא להשיב לשום שאלה שמופנית אליו ע"י החוקר, וזאת לעומת עד שהזכות המוקנית לו מצומצמת יותר והיא נותנת לו את הזכות שלא להשיב רק כאשר התשובה לשאלה עלולה להפליל אותו, ולגבי שאר השאלות הוא מחויב לענות. ואולם, יש לזכור כי שימוש בזכות זאת על ידי נחקר יכולה להוות כשלעצמה חיזוק לראיות שנאספו כנגדו.
דילמת כדאיות השתיקה
מתי יש בזכות השתיקה בכדי לעזור לנחקר ומתי עדיף לוותר על השימוש בזכות זו. חשוד בזמן חקירה יכול לחרוץ את גורלו, לשים עצמו אשם או לזכות את עצמו, וזאת ע"י התנהלותו בזמן החקירה- התשובות שימסור על השאלות בזמן החקירה והשאלות שיסרב לענות עליהן. ההליך הפלילי הוא הליך משמעותי ודי קשה עבור החשוד או הנאשם, הוא נחקר ע"י גוף חזק ממנו (המדינה) שברשותם אמצעים רבים ועוצמתיים יותר מאלה שברשותו של החשוד. לעיתים החקירה יכולה להיות מאיימת ולהימשך שעות רבות אף עד שעות הלילה המאוחרות, וזאת במטרה להתיש את הנחקר ולהגיע למצב שהוא יעדיף לשתף פעולה עם המשטרה, וייתן להם את המידע שהם זקוקים לו, כשהוא מאמין בתמימות לבו שזו תשחרר אותו מהר יותר מהחקירה המתישה שהוא עובר.
וכאן ברוב המקרים החשוד מודה ומפליל את עצמו במחשבה כי השוטרים עוזרים לו ומבינים את מצבו, ובכך הוא עוזר להם בהשגת המידע שרצו בדרך הקלה יותר ומביא את עצמו להליך ארוך וממושך המלווה בעוגמת נפש וסבל רב, שבמחשבה מוטעית סבור היה כי הוא חוסך זאת מעצמו, לכן במצב כזה ייתכן שהיה עדיף לשמור על זכות השתיקה.
לעומת זאת כאשר מגיע הנאשם לבית המשפט ומחליט למסור את גרסתו לאחר ששתק בזמן החקירה במשטרה וסירב לענות לשאלות, גרסה זו תהיה בעלת משקל נמוך ביותר מבחינת בית המשפט, אלא אם כן יש לנאשם הסבר סביר, המניח את דעתו של בית המשפט, מדוע שמר את דבריו עד למשפט ולא מסר את גרסתו בזמן החקירה במשטרה. כלומר, לא תמיד כדאי לבחור במימוש זכות השתיקה, וכאשר מחליטים שכן לממש אותה, הנאשם צריך לוודא שיש לו טעמים מיוחדים שיצדיקו זאת בפני בית המשפט.
סיכום:
כאשר נקלעים למצב בו לא בטוחים האם לממש את זכות השתיקה, האם לענות לשאלות בזמן החקירה או לסרב לכך עומדת לנאשם אפשרות נוספת, והיא לבקש להשהות את תשובתו עד להיוועצות בעורך דין פלילי, כאשר זו זכות יסוד נוספת העומדת לרשותו של הנחקר, ומומלץ כי יממש זכות זו, וייעזר בידע ובניסיון של עורך דין פלילי שיכול לייעץ ולסייע לו בהליך הפלילי שהינו הליך קשה ובעל השלכות משמעותיות על חיו של החשוד או הנאשם, ובכך להימנע ממצב של דילמה ממושכת ועוגמת נפש שאין בהן כל צורך.
