גזר דין
כאשר בהכרעת הדין ישנה "הרשעה" או כאשר בית המשפט קבע כי הנאשם ביצע את מעשה העבירה אך לא הרשיעו, מתחילים בשלב הטיעונים לעונש. את שלב זה פותח התובע בטיעונים לחומרת העונש ובמקרים מסוימים הוא אף יכול להביא ראיות לעונש (לדוגמא: תצהיר של קורבן העבירה או תמונות על החבלות או הנזקים שנגרמו).
לאחר שהתובע מסיים עם טיעוניו, טוען הנאשם, או בא כוחו, בבקשה מבית המשפט שיקל בעונשו של הנאשם. גם הנאשם יכול להביא ראיות לעניין העונש. כך לדוגמא הנאשם יכול להביא לבית המשפט עדים שיעידו על אופיו הטוב או במקרים שיש אדם שהנאשם הורשע בכך שפגע בו, הנאשם יוכל להביאו להעיד לטובת הנאשם במידה וזה יהיה מוכן לכך (הדבר נפוץ בדרך כלל באישומים שמוגשים בגין עבירות אלימות במשפחה).
בנוסף, בית המשפט יכול לבקשת אחד מהצדדים להפנות את הנאשם לשירות המבחן למבוגרים לצורך קבלת תסקיר שיתן המלצות לעניין העונש. חשוב לזכור, כי ככל הנוגע לקטינים יש חובה לקבל תסקיר מטעם שירות המבחן לנוער. כמו כן, ישנה חובה לקבל תסקיר גם ככל שמדובר בבגירים שביצעו עת העבירה שבגינה הורשעה כאשר היו מתחת לגיל 21, ויש עתירה מטעם התביעה להשית עליהם עונש מאסר בפועל (בין אם בעבודות שירות).
לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, על בית המשפט לגזור עונשו של הנאשם.
סעיף 193 לחוק סדר הדין הפלילי: "בתום הטענות לעניין העונש יגזור בית המשפט את דינו של הנאשם; בית המשפט יקרא את גזר הדין בפומבי, יחתום עליו ויסמנו בתאריך קריאתו".
למעשה, גזר הדין הוא החלטת בית משפט הקובעת את עונשו של נאשם לאחר שבהכרעת דין נקבעה אשמתו והוא הורשע.
ביום 10.7.12 נכנס לתוקף תיקון 113 לחוק העונשין בנוגע להבניית שיקול הדעת בענישה.
מטרת החוק הינה להבנות ולכוון את שיקול דעתו של בית המשפט בגזירת הדין ולהביא לכך שבתי המשפט יגזרו את הדין בהתאם לאותם עקרונות ולפי מדיניות עקבית ובכך להגביר את ערך השוויון. כל זאת, תוך הותרת שיקול הדעת בידי בית המשפט בקביעת העונש ושמירה על עיקרון הענישה האינדיבידואלית, בשים לב לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ושל כל נאשם.
החוק מבנה את שיקול דעתו של השופט באמצעות יצירת הליך גזירת דין תלת- שלבי: בשלב הראשון, בית המשפט קובע מתחם עונשי הולם, לפי העיקרון המנחה בענישה – עקרון ההלימה. בשלב השני, בית המשפט נדרש לבחון אם יש מקום לסטות מן המתחם שקבע. סטייה לקוּלה מותרת בעיקר מטעמים של שיקום, וסטייה לחומרה מותרת רק מטעמים של הגנה על שלום הציבור. אם מצא בית המשפט שאין מקום לסטות מן המתחם, בית המשפט נדרש לעבור לשלב השלישי ובו הוא מצווה לקבוע את העונש המתאים לנאשם בתוך מתחם העונש ההולם, בהתבסס על שיקולי הרתעה אישית או כללית ועל מגוון שיקולים ונסיבות שאינם קשורים לביצוע העבירה ואשר אינם משליכים על חומרת העבירה הנדונה.
למאמר המורחב על שלבי ההליך הפלילי לחץ כאן.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי