חוק לעשיית דין בנאצים
חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י-1950 חוקק לראשונה על ידי הכנסת הראשונה בשנת 1950 והוא מתייחס לפשעים שביצעו הנאצים ועוזריהם בתקופת השואה.
במהלך העשור הראשון לאחר חקיקת החוק, אכיפתה נעשתה בעיקר כלפי עוזריהם של הנאצים, משתפי פעולה. כידוע, לאחר המלחמה עלו לארץ ישראל הרבה יהודים. במהלך אותו עשור הועמדו לדין עשרות יהודים ישראלים אשר נחשדו בשיתוף פעולה עם הנאצים. ההיסטוריונית חנה יבלונקה סבורה כי כ-40 יהודים הועמדו לדין בגין עבירה על חוק זה.
לדוגמא, יחזקאל אינגסטר הואשם שהיה אחראי על אסירים בשני מחנות-משנה ונגזר עליו עונש מוות. אך העונש הומר בעונש מאסר שנתיים והוא מת זמן קצר לאחר שחרורו מהכלא.
חוק זה הינו יוצא דופן בעיקר בגלל כמה סיבות:
- תחולת החוק - החוק קובע תחולה רטרואקטיבית. כמו כן, על אף שמדובר בעבירות שלא בוצעו על אדמת מדינת ישראל וגם לא בוצעו כלפי אזרחי ישראל, חוק זה מאפשר למדינת ישראל להעמיד לדין כל אדם שהיה מעורב בפשעי הנאצים בפני בית משפט ישראלי.
- התיישנות - על עבירות לפי חוק זה אין התיישנות.
- העונש – עונש מוות חובה.
מבין המשפטים המפורסמים שהתקיימו בגין עבירה על חוק זה הם המשפט של אודלף אייכמן ואיוון דמיאניוק.
אדולף אייכמן הועמד לדין בשנת 1961. הוא הורשע והוצא להורג בתלייה בכלא רמלה (היום, כלא רימון).
ג'ון איוואן דמיאניוק האוקראיני הועמד לדין בשנת 1987. לאחר שהורשע בפשעי מלחמה על ידי בית המשפט המחוזי ונידון למוות, הגיש דמיאניוק ערעור לבית המשפט העליון אשר קיבל את ערעורו וקבע כי לא הוכח מעבר לכל ספק סביר כי המדובר ב"איוואן האיום מטרבלינקה". הוא גורש מישראל בספטמבר 1993.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין המתמחה במשפט אזרחי