עדות מפי השמועה (עדות שמיעה)
עדות מפי השמועה היא למעשה עדות ביחס למידע שהתקבל אצל העד מאדם אחר הנוגע לאירוע מסוים, כאשר העד עצמו לא נכח באירוע ולא קלט את האירוע בחושיו שלו. כדי להמחיש, ניתן דוגמא: העד שמעון מעיד" "משה אמר לי שהמקרה שראה ארע ביום שלישי".
העיקרון המנחה בשיטות המשפט השונות היא כי יש לתת משקל נמוך לעדויות מפי השמועה ואף לא לקבלן כלל. כמו בדוגמא הנ"ל, עדותו של שמעון נובעת ממה ששמע ממשה ואין לשמעון ידיעה אישית עם האירוע שארע.
החשש העיקרי מפני קבלת עדות מפי השמועה היא בעיקר כי מוסר האימרה (במקרה הנ"ל, משה שמסר את האימרה לשמעון) אינו עד במשפט ולכן לא ניתן לקבוע האם הוא עד מהימן או לא. כמו כן, מוסר האימרה אינו חשוף לחקירה נגדית ועל כן, לא ניתן להבהיר את האימרה שמסר.
לכלל הפוסל עדות מפי השמועה ישנם חריגים גם מכוח החוק וגם מכוח הפסיקה. את החריגים ניתן חלק ל-3 קבוצות:
חריג מדומה – לנאשם ניתנת הזדמנות להסביר את האימרה או לחלוק על עצם קיומה ובכך פוחת החשש למהימנות.
חריג הכולל תחליף לחקירה נגדית – בשל אופייה של האימרה ונסיבות מסירתה ניתן לתת בה ביטחון שהיא מהימנה. למשל, אמרת קרבן מעשה אלימות שאינו עד לפי סעיף 10 לפקודת הראיות.
חריג ממשי – הראיה תתקבל בשל חשיבותה ובגלל שאין דרך אחרת להשיג אותה. למשל אמרה של עד בחקירתו הראשונית במשטרה כאשר הוא אינו נוכח במשפט עצמו (סעיך 10א(ב) לפקודת הראיות).
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי