עקרון אחידות בענישה
עקרון האחידות בענישה מהווה אחד השיקולים העיקריים אותם צריך השופט לקחת בחשבון בבואו לגזור את דין הנאשם. האחידות הנשאפת בענישה היא איננה אחידות מכאנית פורמליסטית, אלא אחידות עניינית מהותית הנגזרת מעקרון שוויון הנאשמים בפני החוק, החותרת לכך שבמקום בו מורשעים מספר נאשמים באותה פרשה, ומעשיהם דומים, אחריותם המשותפת תבוא בעיקרון לידי ביטוי, במידת האפשר, בעונש דומה שיוטל עליהם.
עם זאת, עקרון אחידות הענישה אינו חזות הכול ויכול שייסוג מפני עקרונות וערכים אחרים.
תיקון 113 לחוק העונשין, עיגן את עיקרון ההלימה כעיקרון המנחה במלאכת גזירת העונש, ולפיו נדרש יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו. במקרה של מבצעים בצוותא מידת האשם של כלל הנאשמים אינה בהכרח זהה כאשר קיים שוני בחלקם בביצוע. בקביעת מתחמי ענישה בית המשפט מתחשב בעבירה ובנסיבות הקשורות לביצועה. נסיבות אלה עשויות להשתנות בין נאשם אחד למשנהו, ומשכך גם כאשר מדובר במבצעים בצוותא, אין הכרח כי ישמר יחס מוגדר מראש של הלימה בין מתחם אחד לאחר.
הענישה היא לעולם אינדיבידואלית ונגזרת מהנסיבות הקונקרטיות והשיקולים הפרטניים בכל מקרה לגופו, ומשכך יתכן כי נאשמים בכתב אישום אחד שהורשעו בגין מעשים דומים, יישאו בתוצאות עונשיות שונות. הענישה האינדיבידואלית מתחייבת אף מעקרון אחידות הענישה. ואולם אין עקרון זה קובע, א פריורי, כי דין אחד לכל העבריינים המורשעים באותו סוג של עבירות. לכן, במקרים שבהם יש - שוני מהותי בנסיבות העבירה או בנסיבות האישיות של הנאשם, יש ליתן לכך ביטוי בגזירת העונש, אך אין מדובר בכלל "מתמטי".
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי