עקרון חוקיות
המשפט הפותח את דיני העונשין קובע כי ״אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על פיו״.
עקרון החוקיות מהווה אחד העקרונות הבסיסיים ששולל מהרשות המבצעת לעשות שימוש במשפט הפלילי ללא הסכמה מפורשת מהמחוקק, ולמעשה מבטא את החשיבות שהמשפט רואה בעקרון הפרדת הרשויות - הכוח לקבוע עבירות הוא בידי הרשות המחוקקת, אשר בכוחה להעניק חלק מצומצם מהסמכויות הללו לרשות המבצעת.
ניתן לפרש את עקרון החוקיות ככזה שיוצר תפיסה שכל התנהגות היא מותרת, אלא אם נאסרה מפורשות בחוק. לצד זאת, נקבע כי אי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש.
כלומר, חוק העונשין נתפס בגדר ״מן המפורסמות״, וקיימת חזקה על אדם כי הוא יודע שמעשה מהווה עבירה, והתביעה לא צריכה להוכיח את מודעות הנאשם לחוק.
סעיף 34יט לחוק העונשין קובע כי ״לעניין האחריות הפלילית אין נפקא מינה אם אדם דימה לעצמו שמעשהו אינו אסור... זולת אם הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר״.
כלומר, לכאורה מתאפשר כאן חריג לאי ידיעת החוק, אך בפועל מפורש הדבר בצמצום תוך הבחנה בין מצבים שהרוע הוא בעבירה עצמה (לדוגמא רצח), לבין מצבים שאסורים מעצם קביעת המחוקק (לדוגמא נסיעה בצד שמאל של הכביש).
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי