ראיות לכאורה
בעת החלטה בדבר מעצר עד לתום ההליכים המשפטיים של הנאשם, נדרש בית המשפט לבחון שלושה אלמנטים: קיומן של ראיות לכאורה; קיומה של עילת מעצר; וקיומה של חלופת מעצר מתאימה בנסיבות העניין. קרי, תנאי בסיסי להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים כנגדו הינו קיומן של ראיות לכאורה.
בהתאמה, סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, קובע כי בית המשפט לא יורה על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים אלא אם נוכח, לאחר ששמע את הצדדים, שיש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו. מפסיקת בית המשפט עולה כי קיים הבדל מהותי בין 'ראיות לכאורה' הדרושות למעצר עד תום ההליכים, לבין 'ראיה רגילה' הדרושה להרשעה או לזיכוי.
בפרשת זאדה קבע בית המשפט העליון כי 'ראיה לכאורה' היא 'ראיה גולמית' ש'טרם עברה את כור ההיתוך של ההליך הפלילי'. דהיינו, מדובר בראיות גולמיות שבמידה ובית המשפט יתן להם את כל המשקל, יהיה בהן כשלעצמן, להביא להרשעתו של נאשם. משמעות הדבר היא שבית המשפט אינו בוחן כרגע את אמינות הראיות שהוצגו בפניו, אלא מתמקד בכך שבאם ינתן לראיות אלו אמון מלא יהיה בהן להביא לכדי הרשעתו של הנאשם.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי המתמחה בדיני מעצרים
