תסמונת זיכרון שווא
תסמונת זיכרון שווא המכונה גם "תסמונת הזיכרון השגוי" מתאפיינת בזכרונות שאדם מסוים מאמין שהם נכונים אך בפועל, הם לא התרחשו במציאות.
התסמונת אינה מוכרת בפסיכיאטריה באופן רישמי אך בחקר מדעי המוח ישנה סכמה כי זיכרונות לא בהכרח משקפים את המציאות מאחר והם ניתנים לשינוי. יתר על כן, יש הטוענים כי ניתן "להשתיל" באמצעות שימוש בשיטות פסיכותרפויטיות זכרונות שווא.
מבחינה משפטית, הסוגיה עולה בעיקר בתיקים של גילוי עריות במשפחה. בתיקים אלו, האשמה מבוססת בעיקר על עדות מאוחרת של הקטין נפגע העבירה. במקרים אלו, ההגנה תטען שגם אם המתלונן מאמין לעצמו, ייתכן והוא לוקה בתסמונת וזוכר דברים שכלל לא קרו והושתלו על-ידי גורמים חיצוניים כמו המטפלים שלו או קרובי משפחתו. הטענה לתסמונת זיכרון שווא קיבלה משנה תוקף מבחינת הסניגורים עקב הארכת תקופת ההתיישנות ביחס לעבירות מין בקטינים.
בתחילה, בית המשפט דחה את הטענה בדבר תסמונת זיכרון שווא עד שבתפ"ח (ת"א) 1027/05 קבע כבוד השופט עמית את הפרמטרים שעל בית המשפט לבחון בבואו לדון בתיקים מעין אלו. למשל, עדויות מומחים, מטרות ההליכים הטיפוליים שנפגע העבירה עבר, תיעוד הטיפולים, ההכשרה המקצועית של המטפלים וכו'.
בשנת 2002 בית המשפט העליון דן בערעור של סב שהורשע באונס נכדתו, קיבל את טענת ההגנה כי המתלוננת לוקה בתסמונת זכרונות שווא וזיכה את הסב מאשמה (ע"פ 5336/10).
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי