הגנה מן הצדק במשפט הפלילי
עיקר עניינה של הגנה מן הצדק הוא בהבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן. ההגנה תחול בכל מקרה שבו הגשת כתב האישום או ניהול הליך פלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית.
המסגרת הנורמטיבית
באמצע שנות ה- 90 טבע בית המשפט העליון את המונח "הגנה מן הצדק", במסגרת פסק דינו בערעור שהוגש על ידי מורשעי פרשיית הרצת מניות הבנקים. טענת המערערים הייתה שהמדינה היא למעשה זו שעודדה אותם במעשה ידיים של ממש להשפיע על שערי המניות, ועל כן – לא ייתכן כי יועמדו לדין פלילי בגין כך. נקבע כי מקום שיש בהתנהגות המדינה משום "רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם", ובמקרים בהם "המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת", אז יכול ובית המשפט יורה על ביטול כתב האישום. אולם, הובהר, הדבר יעשה במשורה ובמקרים חריגים ויוצאי דופן.
במרוצת השנים, ההלכה התפתחה והחלו בתי המשפט, בעיקר בית משפט השלום, לקבל טענות שמהותן ביטול כתבי אישום בשל התנהלות מעוררת סלידה מצד הרשויות. מחדלי חקירה חמורים שפגעו אנושות ביכולתו של הנאשם להתגונן; שיהוי רב בהגשת כתב האישום; כתבי אישום שהוגשו חרף "הבטחות" שלטוניות שהמעשה נשוא כתב האישום הינו תקין; אפליה פסולה; טענות אלה ונוספות הוכרו כמבססות הגנה מן הצדק.
המחוקק העמיד את הטענה, שיסודה בהלכה פסוקה, על רגליה שלה, כטענה עצמאית הכתובה עלי ספר החוקים
גורמים שונים חברו יחדיו להבאתה של טענת ההגנה מן הצדק לפתחו של בית המחוקקים. בראש גורמים אלה עמדה פסיקת בית המשפט העליון ופסיקת הערכאות הדיוניות, שנתנה ביטוי לטענה זו. גם הספרות המשפטית שהתפרסמה בנושא ושקראה לאימוץ חקיקתי של ההגנה עשתה את שלה.
הצעת החוק לעיגון טענת ההגנה מן הצדק הועברה לוועדת החוקה, חוק ומשפט על ידי המליאה, בדיוני מליאת הכנסת מיום 1.11.2006, וביום 08.05.20017 החליטה הכנסת להכתיר את ההגנה מן הצדק כטענה מקדמית – בהוסיפה את סעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי.
לשון החוק מקנה לנאשם את הזכות להעלות טענה מקדמית, אך אין בכך כדי למנוע מבית המשפט עצמו להעלות את הטענה מיזמתו שלו, ולדרוש מהצדדים ליתן דעתם עליה, כנהוג באשר לטענות מקדמיות. בית המשפט שבפניו נשמע המשפט הפלילי הוא, מטבע הדברים, הפורום הטבעי והנוח להעלאת הטענה מסוגה של טענת ההגנה מן הצדק. בפני הערכאה הדיונית נגולה המסכת העובדתית הצריכה לעניין על נסיבותיה, ומכאן מתבקש, ככלל, שהטענה תובא בפניה. עם זאת, ייתכנו נסיבות חריגות ויוצאות דופן שבהן ניתן למצוא צידוק לכך שבג"ץ ידון ויחליט בטענת ההגנה מן הצדק, במקרה של הגשת עתירה אליו.
מבחן תלת שלבי לצורך ביטול כתב האישום
בית המשפט הקדיש חלק נכבד מפסק דינו בעניין בורוביץ' להתוות מבחן תלת- שלבי לצורך בחינת הטענה. נקבע כי ביטול כתב אישום מחמת התנהגות הרשויות מהווה "מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר", אולם ההגנה מן הצדק תחול "בכל מקרה שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות".
ראשית על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו.
שנית, על בית-המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה נדרש בית-המשפט לאזן בין האינטרסים השונים, בין היתר, חומרת העבירה המיוחסת לנאשם; עוצמת הראיות (הלכאוריות או המוכחות) המבססות את אשמתו; נסיבותיהם האישיות של הנאשם ושל קורבן העבירה; מידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן ועוד.
בשלב השלישי, מששוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטולו של כתב-האישום.
תוצאות קבלת הטענה
קבלת הטענה בדבר ההגנה מן הצדק אינה מחייבת את בית המשפט לבטל את האישום. בידיו נתונה גם הסמכות המתונה יותר לתקן את כתב האישום. בידי בית המשפט מסור שיקול הדעת באשר למהות הסעד שיינתן בעקבות קבלת הטענה. עצמת הסעד – ביטול כתב האישום או תיקונו– תלויה, מטבע הדברים, במכלול הנסיבות הרלוונטיות, "הכל כפי העניין ומנהג המקום וחכמת עיניי הדיין".
לסיום,
טענת ההגנה מן הצדק אינה סייג לאחריות הפלילית של הנאשם, בדומה לסייגים המפורטים בחוק העונשין, אלא מעין טענה של השתק רשות, אשר לפיה אין זה ראוי כי התביעה תמשיך בהליכים נגד הנאשם.
הנטל להניח תשתית עובדתית לטענת הגנה מן הצדק רובץ על כתפי הנאשם, וככל שתתקבל טענה זו, יכול שתביא לביטולו של כתב האישום אשר הוגש כנגד הנאשם.
זכרו, טענה של הגנה מן הצדק ניתן להעלות במגוון רחב של מקרים, ועל כן רצוי שתסתייע בעורך דין בעל ניסיון בתחום הפלילי אשר יגדיל את הסיכויים לסיים ההליך המשפטי בהצלחה.
אין לראות במאמר זה ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני
