הגשת ראיות בשלב הטיעונים לעונש
מה הדין כאשר נאשם הורשע בעבירה מסוימת, בין אם במסדרת הסדר טיעון ובין אם שלא במסגרת הסדר. האם התביעה יכולה להציג לבית המשפט ראיות חפציות שנאספו מזירת האירוע, כדוגמת צילומים או או פריטים שנאספו מזירת האירוע? במאמר זה ננסה לענות על השאלה.
מהי ראיה חפצית?
"ראיות חפציות" הן ממצאים הנאספים מזירות עבירה. בעזרתן ניתן לקשור בין זירות עבירה שונות או לקשור בין זירת העבירה לבין חשוד. לעתים, ניתן להגיע אל החשוד רק באמצעות ראיות חפציות שנאספו מזירת העבירה. בעזרת הראיות החפציות ניתן גם להסיר חשד מאדם ולשלול את הקשר שלו לזירת העבירה. הראיות החפציות נאספות בדרך כלל על ידי חוקרי זירה ומומחי המעבדות הניידות המגיעים לזירות העבירה ומחפשים ממצאים, סימנים או עקבות שהותירו מבצעי העבירה בזירה.
המאפיין הייחודי של ראיות חפציות טמון בכך שממצאים עובדתיים עולים בצורה בלתי אמצעית של החפץ. חפץ "מגלה" את תכונותיו החפציות בפני המתבונן ואינו יכול להסתיר דבר, אלא אם המדובר בענין הדורש עדות מומחה. משמעות הדבר כי ביהמ"ש רשאי לקבוע ממצאים ראייתיים באמצעות התרשמותו הישירה מתכונות החפץ.
ראיה חפצית מוגשת לביהמ"ש באמצעות עד מגיש אשר מקשר את הראיה לנשוא המחלוקת. מאחר שהחפץ שותק אין הוא מסוגל להסביר בעצמו כיצד קשור לנשוא המחלוקת. מטרתו של העד המגיש להסביר כיצד קשור החפץ למקרה הנדון.
המונח ראיות חפציות אינו מצומצם רק לאובייקטים חומריים, במובן הצר של מונח זה, אלא מתפרש גם על קביעת ממצאים בעקבות ביקור של ביהמ"ש במקום הקשור למחלוקת וכן על קביעת מאפיינים חיצוניים של בני אדם ודרך התנהגותם במהלך מתן עדות בביהמ"ש.
האם רשאים צדדים להליך פלילי להגיש, בשלב הטיעון לעונש, ראיות חפציות המתעדות את מעשה העבירה בהליך פלילי בו לא התנהלו הוכחות?
מקרה בו בית המשפט מכריע את הדין בתום הליך הוכחות, מהווה הכרעת הדין את המסגרת לקביעת נסיבות ביצוע העבירה. לעומת זה, כאשר נאשם מודה בעובדות כתב אישום או כאשר צדדים למשפט פלילי מתקשרים בהסדר טיעון, מהווה כתב האישום את המסגרת העובדתית אשר תשמש את בית המשפט במלאכת גזירת הדין.
כאשר נאשם מודה בעובדות כתב אישום, בית המשפט אינו רשאי, במצב הדברים הרגיל, לגזור את הדין על יסוד עובדות או נסיבות נוספות, שאינן מוסכמות על הצדדים, ובמיוחד נכון הדבר כאשר עסקינן בעובדות שפועלות לרעת הנאשם.
כך קבעו בתי המשפט עוד לפני תיקון 113 לחוק (הלכת נואורה, ע"פ 1746446 פלוני נ' מ"י. 2008).
וכך עולה כיום במפורש מהוראת סעיף 40 י לחוק: "בית המשפט יקבע כי התקיימו נסיבות הקשורות בביצוע העבירה, על בסיס ראיות שהובאו בשלב בירור האשמה". על אף האמור, קיימים 2 חריגים:
1. בשלב הטיעונים לעונש, הנאשם רשאי להביא ראיות מטעמו, ובלבד שאינן סותרות את הנטען על ידו בשלב בירור האשמה, והצדדים רשאים להביא ראיות שנקבע בחיקוק כי יובאו בשלב זה.
2. בית המשפט רשאי, לבקשת אחד מהצדדים, להתיר להביא ראיות בעניין נסיבות הקשורות בביצוע העבירה בשלב הטיעונים לעונש, אם שוכנע כי לא הייתה אפשרות לטעון לגביהן בשלב בירור האשמה או אם הדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.
בע"פ 7349/14 מדינת ישראל נ' פלונית ( 14.5.2015) עמדה השופטת ע' ברון על הסיבות המחייבות כי כתב האישום, ודאי כזה שהוא פרי של מו"מ בין הצדדים במסגרת הסדר טיעון, יכלול את כל העובדות והנסיבות הרלוונטיות לביצוע העבירה: "כאשר נאשם מודה בעובדות ובנסיבות במסגרת הסדר טיעון וכתב האישום מתוקן בהתאם - שומה על הערכאה הדיונית להביא בחשבון רק את אותן עובדות ונסיבות שפורטו בכתב האישום המתוקן, ושבהן הודה הנאשם לצרכי הסדר הטיעון. אל לו לבית המשפט להביא במניין שיקוליו, בבואו לגזור את הדין, עובדות ונסיבות שלא נכללו בכתב האישום שבו הודה הנאשם במסגרת הסדר הטיעון".
בפסק הדין הוזכרו גם החריגים לכלל זה, המפורטים בסעיף 40י(ב) לחוק.
בע"פ 3667/13 ח'טיב נ' מדינת ישראל (14.10.14) הטעים השופט י' דנציגר כך: " משהודה הנאשם בעובדות כתב האישום - לרוב לאחר שיח ושיג עם גורמי התביעה ובמסגרת הסדר טיעון - משקף כתב האישום את הסכמת הצדדים לאמור בו. לפיכך, נהיר כי כל חזרה מהסכמה זו, שינוי שלה או הוספה לה בבחינת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, תדרש לעמוד בתנאים מחמירים יותר כפי שקובע סעיף 40י(ב)(2), שלא כסעיף 40י(ב)(1)".
מה הדין במקרה בו מבקש צד למשפט פלילי להציג לפני בית המשפט בשלב גזירת הדין המחשה של העובדות בביצוען הורשע הנאשם, ולא להוסיף עליהן עובדות או נסיבות מחמירות נוספות?
על כך משיב בית המשפט השלום בכפר סבא, כב' השופט מיכאל קרשן (ת"פ 57962-07-15), במקרה בו הנאשמת, מטפלת סיעודית, הורשעה על יסוד הודאתה במסגרת הסדר דיוני, בעובדות כתב אישום מתוקן, בביצוע עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות (ריבוי עבירות), שעניינה מעשי תקיפה שביצעה בקשישה שהייתה תחת טיפולה. הצדדים לא הגיעו להסכמה כלשהי לעניין העונש, ובשלב הטיעון לעונש בקשה המדינה להציג סרטוני וידאו המתעדים את המקרים המופיעים בכתב האישום.
דעת בית המשפט היא כי רשאי בית המשפט, בנתון לחריג שיפורט להלן, לקבל לידיו בשלב הטיעון לעונש ראיות חפציות שתואמות את פרטי האשמה בהן הודה הנאשם ומתעדות אותן.
לשיטתו, גזירת עונש על נאשם היא תמיד מלאכה לא פשוטה. גזירת עונש על יסוד עובדות שפורטו בכתב אישום מבלי שהובאו לפני בית המשפט ראיות היא מלאכה קשה עוד יותר. התרשמות בלתי אמצעית עדיפה תמיד על פסיקה על יסוד תיאור כתוב.
בית המשפט מוסיף כי בשל האמור לעיל נוהגים בתי המשפט, כדבר שבשגרה, לעיין בראיות חפציות בשלב הטיעון לעונש בתיקי הודאה. כך הם עושים ביחס למוצגים עצמם בתיקי החזקת סכין או נשק או ביחס לתמונות נפגע בתיקי אלימות או ביחס לתמונות או סרטונים המתעדים נאמנה ביצוע מעשה עבירה.
בית המשפט מתייחס בהחלטתו לכך שמטעמי הגינות, ככלל על התביעה להימנע מהפתעת הנאשם בשלב גזירת הדין בראיות הרלוונטיות לעניין העונש, אשר הוא כלל לא צפה או יכול היה לצפות שתובאנה נגדו, אולם, כפי שאף נקבע בהלכת נואורה, החשש מפני הפתעה שכזו ינוטרל באמצעות שילוב של שניים אלה: (1) מתבקש כי הראיות עליהן מבוססות הנסיבות המחמירות שהתביעה מבקשת להוכיח נגד הנאשם לעניין העונש יהוו חלק מחומר החקירה; (2) מודעותם וערנותם המתבקשת של הנאשם ובא כוחו לכך שככלל רשאית התביעה להביא בשלב הטיעונים לעונש ראיות לנסיבות מחמירות שאינן חלק מיסודות העבירה ובלבד שהן נכללות בחומר החקירה.
לאור אלה, כב' השופט מיכאל קרשן אינו רואה אפוא כל מניעה כי, במצב הדברים הרגיל, יוכל בית המשפט להיחשף בשלב הטיעון לעונש לתיעוד מוחשי של נסיבות ביצוע העבירה כזה המצוי בחומר הראיות, אלא במקרה בו הצדדים התנו במודע על האפשרות להציג ראיות חפציות בבית המשפט. אם כך עשו הצדדים, והם זכאים לעשות כן בהינתן טיבה האדוורסרי שלשיטת המשפט הנוהגת בישראל, לא יהיה מקום לחשוף את בית המשפט לראיות חפציות בשלב הטיעון לעונש בתיקי הודאה.
בסופו של יום, בית המשפט קובע כי התביעה תהיה רשאית להגיש בשלב הטיעון לעונש בהליך זה את הסרטון המתעד את מעשי הנאשמת.
לסיכום,
ניתן אפוא לסכם ולומר כי הודאת נאשם בעובדות כתב אישום, או בעובדות כתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון, אמורה ליצור את התשתית העובדתית המלאה לגזירת הדין. בית המשפט ייעתר לבקשה להתיר להביא בשלב העונש ראיות בנוגע לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה החורגות מהאמור בכתב האישום, רק בהתקיים החריג המצומצם הקבוע בסעיף 40י(ב)(2) לחוק שעניינו, אם שוכנע בית משפט כי לא הייתה אפשרות לטעון לגביהן בשלב בירור האשמה או אם הדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.
במקרה בו מבקש צד למשפט פלילי להציג לפני בית המשפט בשלב גזירת הדין המחשה של העובדות בביצוען הורשע הנאשם, ולא להוסיף עליהן עובדות או נסיבות מחמירות נוספות, "ברירת המחדל" היא כי ניתן להציג לבית המשפט בשלב הטיעון לעונש ראיות חפציות המהוות שיקוף מוחשי של מעשה העבירה בנסיבותיו. צדדים הרוצים להתנות על הכלל - רשאים להסכים על כך, וברגיל תחייב הסכמתם את בית המשפט.
דברים אלו מובאים באדיבותו של עו"ד פלילי בנימין בן נתן. אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי