אי שפיות הדעת
אי-שפיות היא טענת הגנה במשפט הפלילי הנוגעת למצבו של הנפשי של הנאשם בעת ביצוע העבירה. סעיף 34ח לחוק העונשין קובע כי: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש – (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או (2) להימנע מעשיית המעשה".
בניגוד לטענת אי-כשירות, שהיא טענה הנוגעת למצב הנאשם במועד משפטו, אי-שפיות הינה טענה מהותית הנוגעת לאחריות הנאשם על עצם ביצוע העבירה, ונקודת הזמן העומדת לבחינה היא שעת ביצוע המעשה הפלילי. בניגוד לאי כשירות דיונית (שאז מפסיקים את המשפט עד שהנאשם חוזר לשפיותו), במקרה של קבלת הטענה, על בית המשפט לזכות את הנאשם ולהורות על אישפוזו כאשר תקופת האישפוז המקסימלי היא התקופה המוגדרת בחוק כעונש על העבירה - מדובר כאמור בתקופת מקסימלית וכאשר חל שיפור במצבו של הנאשם הוא עולה לוועדה פסיכיאטרית שקובעת באם ניתן לשחררו מהאישפוז.
הפטור מחבות פלילית לחולי נפש מבוסס על מספר היבטים: ההיבט המוסרי, לפיו לא מוסרי להעניש חולי נפש משום שהם אינם אחראיים למעשיהם; ההיבט המשפטי, לפיו לחולי הנפש אין מחשבה פלילית ואין רצון חופשי; וההיבט התכליתי, לפיו אין תכלית ראויה להרשעת חולה נפש היות שהדבר לא ישפיע עליו ולא ירתיע אנשים אחרים.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי