מעצר עד תום ההליכים
מעצר עד תום ההליכים מעוגן בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996.
בשונה ממעצר ימים שננקט כנגד חשוד, טרם הגשת כתב אישום. בקשה למעצר עד תום ההליכים מוגשת במעמד הגשת כתב האישום או לאחריו, כאשר החשוד עובר לסטטוס של נאשם.
מעצר עד תום ההליכים נחשב לצעד חמור שננקט נגד נאשם בשל העובדה כי צעד זה פוגע בחירותו עוד בטרם הוכחה אשמתו. נוכח חומרתו של צעד זה, החוק קובע תנאים שבהתקיימותם בלבד יהיה רשאי בית המשפט להחליט בדבר מעצר עד תום ההליכים:
עילת מעצר – על התביעה להוכיח כי קיימת עילה למעצרו של הנאשם. למשל: סכנה לציבור, התחמקות מהדין, חשש מפני שיבוש הליכי משפט. עבירות מסוימות מקימות עילת מעצר סטטוטורית שבעצם מייתר את הוכחת קיומה על ידי התביעה. למשל, בעבירות סמים.
ראיות לכאורה – קיומו של בסיס עובדתי וראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנאשם והרשעתו בדין.
בחינת חלופת מעצר – האם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך אחרת שפגיעתו בנאשם פחותה.
ייצוג – כלומר, שנאשם יהיה מיוצג על ידי סניגור.
על פי דו"ח פעילות לשנת 2013 של הסניגוריה הציבורית באותה שנה בית המשפט הורה על 20,082 מעצרים עד תום ההליכים.
שופטי העליון היו חלוקים לגבי היקף השימוש במעצר עד תום ההליכים. מחד, ישנה הדעה האומרת שיש להורות על מעצר עד תום ההליכים רק כאשר אין מוצא אחר והשימוש בכלי זה יעשה רק במקרים מיוחדים וחריגים. מאידך, ישנה הדעה הסוברת כי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לא נועד רק על מנת להגן על נאשם אלא גם על קורבנותיו. הרוב, תומכים בעמדה השניה.
למאמר מורחב בנושא - מעצר עד תום ההליכים.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי
