פקודת ביזיון בית המשפט
פקודת ביזיון בית המשפט נקבעה בשנת 1929 על ידי ממשלת המנדט שהיה בארץ ישראל. למעשה, הפקודה שימשה ככלי לטיפול בעד המסרב להיחקר בבית המשפט ולאכיפת פסקי דין.
הפקודה שמקורה במשפט האנגלי נקלט לתוך המשפט הישראלי ולחוקיה של מדינת ישראל בהתאם לפקודת סדרי השלטון והמשפט.
בפקודת ביזיון בית המשפט יש שני סעיפים עיקריים:
סעיף 5 לפקודה עוסק בעד המסרב להשיב על שאלות – כאשר עד לא עונה על שאלות בית המשפט ולא הראה טעם המצדיק את סירובו, בית המשפט יהיה רשאי להטיל עליו מאסר שלא יעלה על חודש.
סעיף 6 לפקודה עוסק בסירוב לציית לצו של בית המשפט – כאשר אדם או גוף מסוים מסרב לציית לצו של בית המשפט, בין אם מדובר ב"צו עשה" או בצו "אל תעשה", בית המשפט יהיה רשאי להטיל עליו קנס או מאסר לשם אכיפת הצו, והם יוטלו לאחר שהמפר הופיע בפני בית המשפט על מנת לתת את הטעם מדוע לא יינתן נגדו צו שכזה.
בהלכת מוניות הדר לוד הורחבה פקודת ביזיון בית משפט גם לצדדים שלישיים אשר לא היו צד להליך המשפטי המקורי. פסק הדין שניתן ע"י בית המשפט העליון בשנת 1980 קטבע כי יש להטיל על אדם אחריות בדין ביזיון בית המשפט גם אם הוא בעצמו אינו צד להליך, וזאת במקרה שבו הוא מונע מאחד הצדדים להליך למלא אחר ההוראות שניתנו בצו בית המשפט, אם היה מודע בפועל לקיומו של הצו ותוכנו (ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' ביטון ואח')
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי