הלכת כתב
במצב הדברים הרגיל, ההליך המשפטי מתנהל באופן בו הצדדים מציגים כל אחד את הראיות והטענות התומכות בגרסתו, ובשלב הכרעת הדין קובע בית המשפט אם ביצע אדם את המיוחס לו, ובהתאם קובע אם להרשיע אותו או לזכות אותו. מצב נפוץ נוסף הוא שנאשם מודה בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, ומורשע על פי הודאתו.
ואולם, קיימים מקרים חריגים בהם בית המשפט מבטל את הרשעתו של נאשם, או לחלופין קובע כי הנאשם ביצע את המעשים, אך נמנע מהרשעתו.
סעיף 71 לחוק העונשין (תשל"ז – 1977) קובע את המסגרת הנורמטיבית המאפשרת לבית המשפט להימנע מהרשעתו של אדם, אף אם נמצא כי הוא עבר עבירה פלילית. תוצאה של הליך כאמור, ברוב המקרים תהיה הטלה של צו לביצוע שירות לתועלת הציבור, צו מבחן, או התחייבות להימנע מעבירה. סנקציות אלה מוטלות, כאמור, ללא הרשעה בדין.
ואולם, על אף הוראות הסעיף, עלתה בבית המשפט העליון השאלה מהם הקריטריונים המאפשרים לעשות שימוש במנגנון החריג של אי הרשעה. בפסק דין 2083/96, או בשמו המוכר "הלכת כתב", קובע בית המשפט העליון את התנאים הנדרשים לצורך אי הרשעה.
המדובר הוא בשני תנאים מצטברים הנדרשים לשם הימנעות מהרשעה.
האחד – ההרשעה תפגע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, והשני – סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה הקונקרטי על ההרשעה, וזאת מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים.
בנוסף, שוקל בית המשפט שיקולים שונים נוספים, בעיקרם שיקולי שיקום, וביניהם חומרת העבירה והנסיבות בהן בוצעה; היחס שנותן הנאשם לעבירה, האם נוטל אחריות ומביע חרטה; עברו הפלילי של הנאשם; והשפעת ההרשעה על תחומי פעילותו של הנאשם ועוד.
המטרה היא לאפשר לאנשים נורמטיביים להמשיך בחייהם, על אף שהסתבכו בעבירה פלילית שאינה משקפת את טיבם ואופיים. כך לדוגמא, בית המשפט ישקול לעומק אם להרשיע אדם שהינו בעל רשיון מטעם המדינה (תזונאי, נהג מונית וכו'), שהרי הרשעתו בדין למעשה תפגע פגיעה לא מידתית בפרנסתו, כאשר העבירה אינה חמורה.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי