שחרור מוקדם ממאסר
הנחת היסוד היא כי אסיר אמור לרצות את מלוא תקופת העונש שהושתה עליו, ואין בידו זכות מוקנית לקיצור מאסרו. על כתפי האסיר מוטל הנטל להוכיח כי קיימת הצדקה להפחתה, וכי הוא עומד בקריטריונים שנקבעו לצורך כך בחוק. בהקשר לכך, סעיף 3 לחוק קובע כי על אסיר, המבקש את שחרורו על תנאי ממאסר, להראות כי הוא: "ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור".
בהמשך, החוק מפרט שיקולים שונים, החל מחומרת העבירה, ועד לנתוניו האישיים של האסיר, וכן, בנוגע לחוות דעת על האסיר שנתנו שירות בתי הסוהר, משטרת ישראל או רשויות הביטחון.
על רקע האמור נפסק כי התנאי הראשון מדגיש את ההיבט האישי הנוגע לאסיר, ובכלל זה את התנהגותו במאסר, ונכונותו להשתקם ולהיטיב את דרכיו; התנאי השני נותן משקל לאינטרס הציבורי הכללי ונועד להבטיח כי שחרורו על תנאי של האסיר לא יסכן את שלום הציבור. שיקול המסוכנות הינו שיקול נכבד ואפילו עיקרי בשיקוליה של ועדת השחרורים.
כמו- כן לתכנית רש"א (הרשות לשיקום האסיר) שמור מקום נכבד ביותר במסגרת שיקוליה של ועדת השחרורים.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי המתמחה בייצוג אסירים