הגנת הכורח במשפט הפלילי
חוק העונשין קובע חריגים, הגנות וסייגים לעבירות המנויות בחוק (ובין היתר: הגנת הצידוק, הגנת הצורך, אי שפיות הדעת, הגנה מן הצדק וכד'). המשמעות היא כי על אף שהדין מכיר בכך שנעברה עבירה, בחוק יהיה פטור מאחריות פלילית בגין ביצוע המעשה.
אחת מן ההגנות הללו היא הגנת הכורח. על פי סעיף 34יב לחוק העונשין: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שנצטווה לעשותו תוך איום שנשקפה ממנו סכנה מוחשית של פגיעה חמורה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו, ושאנוס היה לעשותו עקב כך."
על מנת שהגנת הכורח תעמוד לנאשם, יש להוכיח את התנאים הבאים:
כפיית המעשה – יש להוכיח כי המעשה נעשה מתוך כפייה ואיום.
מיידיות האיום - יש להוכיח כי האיום על המבצע הייתה מיידית ושנשקפה ממנו סכנה מוחשית.
הגנה על אינטרס - יש להוכיח כי המבצע ביצע את המעשה לשם מניעת פגיעה חמורה בחייו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו.
היעדר ברירה - למבצע לא הייתה ברירה אחרת והיה אנוס לבצע את העבירה.
ההגנה תחול על מבצע ששברו את כוח התנגדותו המנטלי ובעקבות כך, העמידו אותו בדילמה קשה מאוד – מימוש האיום המוחשי כלפיו או מילוי דרישתו של הכופה עליו.
יש לשים לב כי ההגנה הזו מסייגת מצבים בהם היה על מבצע העבירה לעמוד במקום הסכנה על פי חוק.
דברים אלו מובאים באדיבותו של עו"ד פלילי בנימין בן נתן.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי