חיסיון לטובת המדינה
ישנם מקרים שבהם המדינה אינה מעוניינת לחשוף ראיות בפני בית המשפט, בין אם מטעמים של חשש לפגיעה בביטחון או ביחסי החוץ, ובין אם מטעמים ציבוריים (למשל: לעיתים המדינה לא רוצה לחשוף שיטות עבודה, או לגלות פרטי מקורות מודיעיניים ועוד). אך לעיתים, ישנן ראיות שאומנם המדינה לא רוצה לחשוף, אך אלו יכולות לסייע לנאשם להוכיח דווקא את חפותו. לכן, במקרים כאלו, המדינה צריכה להוציא "תעודת חיסיון" שחתומה או ע"י ראש הממשלה (כאשר מדובר בפגיעה בביטחון המדינה או יחסי החוץ שלה), או ע"י שר רלוונטי בממשלה (כאשר מדובר בחשש לפגיעה בציבור). הדין בנוגע לראיות חסויות, קבוע בפקודת הראיות, [נוסח חדש], התשל"א- 1971, בסעיפים 46-44.
הנאשם במקרים כאלו, רשאי לבקש להסיר את תעודת החיסיון, ואז למעשה לחשוף את הראיה. כאשר מדובר בראיה חסויה מטעמים של פגיעה בביטחון המדינה או יחסי החוץ, אז על הנאשם להגיש עתירה לבית המשפט העליון. כאשר מדובר בראיה חסויה מטעמים של שמירה על הציבור, אז עליו לפנות לערכאה הדנה במשפט עצמו, בבקשה לגילוי ראיה.
בית המשפט יכול להורות על חשיפת הראיה אם צודק ונכון בעיניו לעשות זאת בנסיבות העניין, וכאשר באמת יש בה כדי לסייע לנאשם. אם בית המשפט אכן הורה על חשיפת הראיה, המדינה יכולה (והיא עושה כן לרוב) לחזור בה מכתב האישום, ואז להימנע מהצגת הראיה.