פקודת הסמים המסוכנים
פקודת הסמים המסוכנים מקורה בחקיקה של המנדט הבריטי אשר נקלטה לתוך המשפט הישראלי. הפקודה נועדה להגביל את העיסוק בסמים במדינת ישראל.
הסעיפים הבולטים ביותר בפקודה הם, סעיף 6: " לא יגדל אדם סם מסוכן, לא ייצר אותו, לא יפיק אותו, לא יכין אותו ולא ימצה אותו מחומר אחר, אלא ברישיון מאת המנהל" ו-סעיף 7: " לא יחזיק אדם סם מסוכן ולא ישתמש בו, אלא במידה שהותר הדבר בפקודה זו או בתקנות לפיה, או ברישיון מאת המנהל".
הפרת סעיפים אלו עשויה להשית על הנאשם עד 25 שנות מאסר או קנס גבוה מאוד.
הפקודה מתייחסת לעבירות סמים, למשל: שימוש בסם, ייבוא סמים, סחר בסמים וכד', כאשר בחומרים מסוימים הפקודה מתירה שימוש שהיא מתחת לכמות מסוימת או לצורך רפואי.
בניגוד לחוקים אחרים בארצות הברית או בריטניה, פקודת הסמים המסוכנים בשיראל אינה עושה הבחנה בין סמים קלים לסמים קשים. לעומת זאת, הציבור הישראלי סבור שיש הבחנה כזו - הקנאביס והחשיש נחשבים לסמים "קלים" ואילו ההרואין והקוקאין נחשבים לסמים "קשים".
התוספת הראשונה לפקודה מונה את רשימת הסמים שהוגדרו כ"סמים מסוכנים" והתוספת השניה לפקודה מונה את כמויות הסמים, אשר הימצאות סם בכמות שמעבר למה שמנוי בתוספת, תיחשב כעבירת סחר בסמים.
יש לציין כי בפקודה יש כמה חומרים הנחשבים לסמים פסיכואקטיביים והם נמכרים באופן חוקי, תוך פיקוח, בבתי מרקחת ובשימוש חוקי בידי רופאים לצרכים שונים ובענפי רפואה שונים. למשל: אופיום ומורפין, פטידין וקודאין, מתילפדנידט (שהוא למעשה ריטלין) וכמה נגזרות של אמפטמין.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי המתמחה בעבירות סמים
