הלכת הזיכרונות המודחקים
הרבה מנפגעי עבירה שחווים התעללות מינית בילדותם עוברים תהליך של הדחקת הזיכרון ביחס לאירוע התקיפה. הבעיה מתעוררת כאשר הראש לא מצליח להדחיק עוד והזיכרון מתעורר.
מקרה כזה הגיע להכרעת בית המשפט בשנת 2007. מדובר היה על אישה שהתלוננה כי אביה אנס אותה בילדותה והכל על סמך חלום. לטענתה, חלמה כי היא מקיימת יחסי מין עם אביה ובאותו הרגע ניעור בה זיכרון בנוגע למעשים המיניים שביצע בה אביה בילדותה. ההיזכרות גרמה למתלוננת נזק פיזי ונפשי והיא פנתה לטיפול פסיכולוגי.
המתלוננת הטיחה באביה ובמשפחתה את טענותיה בנוגע למה שארע בילדותה ואילו אביה הכחיש את הטענות מכל וכל וטען כנגד, כי המתלוננת בדתה את טענותיה על רקע מצבה הנפשי.
בית המשפט המחוזי בתל אביב הרשיע את האב בעבירות אינוס, בעילת קטינה ומעשה מגונה בכפיה והשית עליו 14 שנות מאסר ועונשים נלווים נוספים. עיקר ההרשעה התבססה על עדות המתלוננת ואי הצגת גרסה חלופית לאירועים, מטעם הנאשם.
בשנת 2014, הנאשם הגיש ערעור לבית המשפט העליון (ע"פ 3958/08 פלוני נ' מדינת ישראל). בית המשפט דחה את ערעור האב וקבע כי בית המשפט רשאי להסתמך על עדות מתלונן בעבירות מין שהודחקה משך שנים עד כדי שנשכחה באופן מוחלט בהתקיים שני תנאים – מהימנות ואמינות הזיכרון.
כך למעשה, הוכרה במשפט הישראלי, תופעת הזיכרונות המודחקים אף שאין לה כל הוכחה מדעית. הדבר הביא להרחבה לא מידתית של סוגי הראיות שיחשבו לקבילות ויכנסו בשערי בית המשפט.
אין לראות בדברים אלו ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי אישי פרטני ובכל מקרה מומלץ להתייעץ בנושא עם עורך דין פלילי המתמחה בעבירות מין