הלכת סוויסה
פעמים רבות ההליך הפלילי כולל שני הליכים מקבילים. האחד – נקרא "התיק העיקרי" בו למעשה נדונות העבירות המיוחסות לנאשם מסוים. השני – הוא הליך המעצר, במקרים בהם התבקש מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.
מטרותיו של ההליך הפלילי נדונו רבות בבתי המשפט, כמו גם במאמרים משפטיים אקדמים. הדגש במשפט הפלילי בישראל הוא על שיקול של ענישה גמולית, כלומר אדם ביצעה עבירה – ויקבל את הגמול על כך.
לצד זאת, קיימים תומכים רבים דווקא בשיקולים של שיקום, במטרה להוציא את העבריין ממעגל הפשע. בבית המשפט לנוער למשל, ובחוק הנוער החל על נאשמים קטינים, הדגש הוא תמיד על שיקולי שיקום וטיפול, לאור הפוטנציאל השיקומי הגבוה של קטינים.
במצב הדברים הרגיל, בית המשפט ישקול את האפשרות להפנות נאשם להליכי טיפול וגמילה רק במסגרת גזר הדין, כלומר בסיום ההליך המשפטי. מכאן, שבהליך המעצר, ככלל לא עולה הנושא לדיון ואינו מהווה שיקול.
ואולם, בפסק דין בש"פ 1981/11, המוכר בשמו "הלכת סוויסה", נקבעו בבית המשפט העליון חריגים להפניה לגמילה כבר בשלב המעצר, ועוד בטרם ניתן גזר דין.
כך למשל, על בית המשפט לבחון אם הנאשם כבר החל בהליך גמילה עוד לפני מעצרו, ואם הביע איזשהו רצון אמיתי להתחיל בהליך גמילה עוד בטרם המעצר.
חריג נוסף מתקיים כאשר בית המשפט מוצא כי סיכויי הצלחת הטיפול והגמילה של הנאשם, ומידת התאמתו ומוכנותו להליך, הם גבוהים. בחינה זו נעשית לרוב בהתאם להמלצת שירות המבחן.
חריג שלישי הוא כשבית המשפט סבור כי הליך הגמילה עשוי לתת מענה ראוי למסוכנות של הנאשם. במסגרת החריג, על בית המשפט לבחון את עברו הפלילי של הנאשם, האם הפר בעבר חלופות מעצר, באילו עבירות הוא מואשם ומהי חומרתן.
בפרשת סוויסה, קבע בית המשפט כי מספיקה הצטברות של שניים מתוך שלושת החריגים, על מנת שבית המשפט יסטה מהכלל המשפטי לפיו השלב המשפטי הנכון להליך גמילה הוא לאחר גזר הדין.
