משה קצב - מבחן האומץ וההגינות
רגע לפני הפעם השלישית בה יעמוד משה קצב, נשיא המדינה לשעבר, בפני ועדת השחרורים, בבחינת בקשתו לשחרור מוקדם – דרוש אומץ לפעול בהגינות בסיסית.
ביום ראשון הקרוב עתיד לעמוד משה קצב, נשיאה (השמיני) לשעבר של מדינת ישראל, שוב, בפעם השלישית בפני ועדת השחרורים, על מנת שתבחן זו האחרונה את בקשתו לשחרור מוקדם, לאחר ריצוי תקופה של למעלה משני שליש ממאסרו. למען הדיוק, מדובר ב 5 שנים מתוך 7 שנים שנגזרו עליו בגין הרשעתו בביצוע עבירות מין.
כזכור, משה קצב כפר במיוחס לו ולאחר ניהול משפט ארוך ומתוקשר הורשע בביצוע שתי עבירות אינוס ובעבירת מעשה מגונה עת כיהן בתפקיד שר התיירות, ובשתי עבירות של הטרדה מינית, בשתי עובדות כפופות לו, עת כיהן בתפקיד נשיא המדינה.
ניהול משפטו של קצב עורר ועודנו מעורר, סערה רבה בציבור. מצד אחד התקוממו והתרעמו כל ארגוני הנשים, אשר קראו, ובצדק כי יש למצות את הדין עם המעוול, כי אין להניח לו לזכות בהנחות בשל היותו איש ציבור נבחר. נבחרי ציבור ואחרים קראו, כי כולם שווים בפני החוק. מן הצד האחר התרעמו משפחתו ותומכיו של קצב על ההשפלה הנוראית אותה עובר קצב ועל השפעת התקשורת על ההליך המשפטי והתוצאה הסופית במשפטו של קצב.
ניתן לומר, כי יום תבוסתו של קצב היה ליום חג לדמוקרטיה הישראלית ולא בשל התוצאה חלילה, ולא בשל קבלת הכרעת הדין ללא כל ביקורת, כי אם בשל העובדה, שהמקרה והאדם, חרף תפקידו הרם, הובא לפתחו של בית המשפט. בשעה זו, ללא כל ציניות, ניתן לראות שבב של אור ותקווה בחיזוק מעמדו של החוק וניצחונה של הדמוקרטיה הישראלית.
אך חיזוק מעמדו של החוק, אינו מסתיים ערב הכרעת הדין.
כולם שווים בפני החוק. זוכרים?
יש לנהוג עמו ככל האדם, נכון?
אז הנה, הדמוקרטיה הישראלית ושלטון החוק עומדים במבחן פעם נוספת. והפעם, ערב בקשתו של קצב לעלות בפני וועדת השחרורים ולהורות על שחרורו המוקדם.
בהתאם להנחיות החוק לשחרור על תנאי ממאסר (התשס"א - 2001) כאשר מבקש אסיר את שחרורו המוקדם על הועדה לבחון שני תנאים מצטברים:
האחד, האם האסיר ראוי לשחרור – שאלה זו נענית, בבחינת התנהגותו של האסיר בבית הסוהר.
השני, האם שחרורו של האסיר, במועד הבקשה, יסכן את הציבור. כאן, נבחנת על פי רוב, שאלת השיקום אותו עבר האסיר בין כתלי הכלא, ושעתיד להמשיך בו עם שחרורו.
גם הפעם תשמע זעקתן של העמותות לזכויות הנשים, הקוראות לוועדה להימנע משחרורו המוקדם של קצב, בשל הפגיעה בהן. נכון, הועדה יכולה להתחשב בעמדת המתלוננת, אך לא בעמדתן בלבד!
תחת אווירה זו התנהלה וועדת השחרורים, קצב כאמור עדיין הכחיש את ביצוע העבירה. על כן סברה הועדה כי בשל היעדר לקיחת אחריות והבעת חרטה לא ניתן לבצע כל טיפול בבעיותיו, לא נשכח לציין, כי פרקליטיו של קצב הציעו תכנית שיקום פרטית, למכחישי עבירה, המטפלת בגורמי הסיכון, אשר נמצאה כלא מספקת ע"י הועדה ועל כן בקשתו לשחרור מוקדם נדחתה.
על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט המחוזי שהחליט לדחותה מבלי לדון בטענות גופן, אלא להחזיר את הדיון בחזרה לוועדת השחרורים לאור חווות דעת חדשה של הרשות לשיקום האסיר. לאור זאת הובא ענינו של קצב בשנית בפני וועדת השחרורים. הפעם, הרשות לשיקום האסיר ראתה שינוי בתפיסתו של קצב והתחלה של "הבנה של פגמים באישיותו, אשר הובילו אותו לכדי פגיעה באחרים". ואולם, גם אז סברה ועדת השחרורים הנכבדה, כי טרם הושלם ההליך מבחינתו של האסיר והוא נזקק עדיין לחידוד והעמקה של עניין זה.
דרוש אומץ, דרושה הגינות.
אז הוא מכחיש. זה הופך אותו למסוכן? באף לא אחד מסעיפי החוק הדנים בבקשה לשחרור על תנאי, קיימת חובה של לקיחת אחריות והודאה. אני, כשלעצמי סבורה, כי אם לפתע פתאום היה מר קצב מודה, מתוודה ומביע חרטה, עמוקה ככל שתשמע, פחות אמינה תהא בעיניי. או אז, תהא זו חרטה מן הפה אל החוץ. שהרי על שום מה ולמה ניהל פרשת הוכחות כה ארוכה, מבישה ומבזה אם לא האמין בחפותו? וודאי שלא הבעת החרטה תהא כרטיס היציאה מסורגי הברזל, כי אם העובדה שהטיפול בדפוסי התנהגותו הבעייתיים מקבלים מענה.
דרוש אומץ והגינות כדי לומר, כי גם במקום בו אין חרטה, אין לקיחת אחריות עומד האסיר בכל דרישות החוק לשחרורו המוקדם.
צריך אומץ הגינות כדי לומר לציבור, הוא לא באמת מסוכן.
גם הפעם צריך אומץ והגינות כדי לנהוג עם משה קצב ככל האדם.
הצהרה משפטית: האמור בכתבה/מאמר זה הינו לידיעה כללית בלבד ואינו תחליף ליעוץ אישי פרטני עם עו"ד והאמור בו אינו יעוץ של עו"ד, האמור באתר זה הינו לידיעה כללית בלבד ואינו בא במקום יעוץ אישי פרטני עם עו"ד והאמור בו אינו יעוץ של עו"ד, עורכי הדין המפורסמים באתר הינם עורכי דין פרטיים ולהם האחריות הבלעדית על איכות הייצוג ואין בהצגתם באתר משום מתן המלצה עליהם. הנהלת האתר עושה מאמצים בניסיון לאתר בעלי זכויות על תמונות וסרטונים, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
הסיפור של משפט קצב הוא סיפור פשוט: א' ממשרד התירות העידה שאחרי ארוע שהתקים בפארק הלאומי ברמת גן היא נסעה עם קצב במכוניתו לבית הטכסטיל בתל אביב, ושם הוא אנס אותה.ואילו במשפט הוכח שקצב יצא בשעה חמש מהפארק, והתקשר אליה ממכוניתו לפלאפון שלה בשעות 5:58 ו-6:09. לכן ברור שהם בכלל לא היו ביחד בשעה שבה לדבריה הוא אנס אותה.והשופטים, שלא מצאו את הדרך לשלב בין הרשעתו של קצב, לבין יציאתו מהפארק בשעה חמש, קבעו, בניגוד לאמת, שהוא נשאר במגרש החניה שבפארק מבלי לזוז ממנו, עד אחרי שיחת הטלפון השניה שהתקימה כאמור בשעה 6:09.הוכחות: 1. קישור לפרוטוקול עדותו של ראש היחידה לאבטחת אישים בשב"כ, ובו, באמצע עמוד 15, מאשרת התובעת, רונית עמיאל, את העובדה שקצב יצא מהפארק בשעה חמש, ושואלת "אוקי, מבחינתכם, בשעה חמש, לאחר שעזב, בשעה חמש הארוע הזה מסתים?"http://www.files.org.il/BRPortalStorage/a/1/68/88/24-jGw1rXgPBD.pdf2. קישור לתקציר פסק הדין, שבו, בעמוד 12 שורה 16 נכתב: "פלט השיחות היוצאות מהטלפון ברכבו של הנאשם מצביע על "דממת אלחוט" בין השעה 18:09 לבין השעה 19:27, דבר המעמיד לרשותו פרק זמן של שעה ו-18 דקות. פרק זמן זה מאפשר בהחלט את נסיעת הרכב מרמת גן לבית הטקסטיל בתל אביב, את כניסת השניים ללשכה ואת השהיה הקצרה בה, במהלכה מתבצע האונס".http://www.haaretz.co.il/hasite/images/katzav.pdfזה כל הסיפור: התובעת עצמה אישרה את העובדה שקצב יצא מהפארק בשעה חמש, והשופטים הרשיעו אותו בגלל שלדבריהם, המנוגדים לאמת שאותה שמעו במו אוזניהם, הוא יצא מהפארק רק אחרי שיחת הטלפון השניה שהתקימה בשעה 6:09.ולהרחבת היריעה, קישור למאמר שפרסמתי בפייסבוק ובו סקרתי את גלגוליה של הרשעתו של קצב בשלוש הערכאות:https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=307083282997577