הצעה לחשבון נפש אודות מידת הרחמים בענישה
בימים אלה של סיום חודש הרחמים והסליחות ושל עשיית חשבון נפש, אני מציע לעשות חשבון נפש על מידת הרחמים עצמה.
בחינת גזרי הדין של בתי המשפט השונים מעלה כי מעטים וחריגים הם המקרים בהם בית המשפט אומר במפורש כי בין שיקולי הענישה התחשב גם במידת הרחמים כלפי הנאשם. מידת הרחמים נתפסת מבחינה מושגית כדבר שאיננו שייך לעשיית משפט או למידת הדין. הגישה הרווחת בענישה היא ששיקולי חסד ורחמים שייכים למוסד החנינה על ידי נשיא המדינה. עם זאת ישנה פסיקה מפורשת, גם של בית המשפט העליון, הרואה במידת הרחמים כחלק ממידת הדין. למרות זאת, כאמור, שופטים כמעט ולא מציינים כי בגזירת הדין נקטו ברחמים כלפי הנאשם, זאת גם אם בפועל התחשבו בנסיבות חיים קשות של הנאשם. הסיבה לכך היא עניין למחקר נפרד.
לעניות דעתי, כשלנאשם יש נסיבות חיים קשות, בין אם מדובר במצב בריאותי קשה, בין אם היותו נתון במצב עוני קיצוני ובין אם הוא זקן מופלג – על בית המשפט לומר במפורש כי הוא גוזר את העונש במידת הרחמים. האנושיות מחייבת אותנו לנהוג לעיתים בחסד וברחמים. כולם מכירים את האימרה "מי שמרחם על אכזריים סופו שיתאכזר לרחמניים". אולם אין לעשות שימוש באימרה זו כסיסמא השוללת רחמים. אין מחלוקת על כך כי גם מידת הרחמים צריכה להיות מופעלת בשיקול דעת ומודרכת על ידי קריטריונים. כך למשל, תורות מוסר רבות והדת היהודית מתנים את הרחמים כלפי מי שחטא בעשיית תשובה מצידו. לכן, אדם שנהג באכזריות ולא עבר "תשובה", אינו ראוי לרחמים.
תיקון 113 לחוק העונשין שעוסק בהבניית הענישה של בית המשפט על פי עקרונות וכללים, לא מזכיר כלל את הרחמים כשיקול אפשרי. לדעתי זו החמצה ואפילו החמצה צורמת של הזדמנות להכניס בחוק עונשין של מדינה יהודית את מידת הרחמים. אולם החמצה כזו חוזרת על עצמה במהלך ההיסטוריה. בתפילת מנחה של יום הכיפורים נקרא את ספר יונה. יונה התבקש על ידי אלוהים ללכת לעיר נינווה שאנשיה חוטאים ולקרוא להם לחזור בתשובה. אבל בתחילה הוא בורח משליחות זו לתרשיש. לבסוף כשהוא מבצע שליחות זו, אנשי נינווה חוזרים בתשובה ואז אלוהים החנון והרחום לא משמיד את נינווה. יונה של תחילת הסיפור ברח מהשליחות ובכך כמעט והוחמצה האפשרות לנהוג באנשי נינווה ברחמים. בסוף הסיפור אלוהים מוכיח את יונה על העדר חמלה אנושית מצידו: יונה חס על הקיקיון (שהעניק לו צל ) שתולעת אכלה אותו, ולעומת זאת, בבריחתו לתרשיש לא גילה חמלה כלפי בני אנוש.
כל מה שנאמר עד כאן, אין משמעו שבתי המשפט לא נוקטים ברחמים אלא שמסיבות שונות אינם מציינים זאת במפורש ותיקון 113 לחוק העונשין עוד יותר מקשה בעניין זה.
אבל צריך לסיים את הטור באופטימיות, כמו זו שיצאה מאולמו של השופט שמאי בקר. וזהו סיפור המעשה: נאשם הודה והורשע בהחזקת סמים לצריכה עצמית כשעומד כנגדו מאסר על תנאי שהוארך כבר. הנאשם הופנה לתסקיר שרות מבחן על מנת שיהיה אפשר לבקש להאריך את המאסר על תנאי ולהימנע מהפעלתו, אך התקבל תסקיר שלילי ביותר לפיו הנאשם לא מצליח להיגמל. מנגד, מדובר בנאשם שלא מבצע עבירות נוספות שבדרך כלל נלוות לשימוש בסמים. הוא משתמש בדלת אמות הדירה בה מתגורר עם הוריו הקשישים להם הוא עוזר במשימות היומיות. שורת הדין מחייבת את הפעלת המאסר על תנאי ושליחתו של הנאשם לבין כותלי הכלא. השופט שמאי בקר נתן גזר דין בו כתב:
"הנאשם הוא נרקומן לאורך שנים, פשוט לא מצליח להיגמל....הנאשם אינו מזיק לאיש, זולת עצמו, ואולי משפחתו...באה לפני אימו הקשישה של הנאשם, אשר ביקשה על נפשו, סיפרה כיצד הוא עוזר לה ולבעלה הישיש...ראיתי את השניים.. ושמעתי את ההגנה טוענת לרחמים.
ההליך הפלילי אינו משמש כמטרה בפני עצמה, אלא כאמצעי.....נראית לי עתירת ההגנה. אולי אין מדובר בהחלטה משפטית מדויקת, אולם שזורים בה רחמים כלפי ההורים הישישים... אשר על כן, נוכח כל האמור לעיל, אני מאריך את המאסר המותנה.."
להשלמת הסיפור יצויין כי התביעה לא ערערה על גזר הדין (ערעור שקרוב לוודאי היה מתקבל).
גם שם יש רחמים.
שנה טובה
הצהרה משפטית: האמור בכתבה/מאמר זה הינו לידיעה כללית בלבד ואינו תחליף ליעוץ אישי פרטני עם עו"ד והאמור בו אינו יעוץ של עו"ד, האמור באתר זה הינו לידיעה כללית בלבד ואינו בא במקום יעוץ אישי פרטני עם עו"ד והאמור בו אינו יעוץ של עו"ד, עורכי הדין המפורסמים באתר הינם עורכי דין פרטיים ולהם האחריות הבלעדית על איכות הייצוג ואין בהצגתם באתר משום מתן המלצה עליהם. הנהלת האתר עושה מאמצים בניסיון לאתר בעלי זכויות על תמונות וסרטונים, בהתאם לסעיף 27א' לחוק זכויות היוצרים כל אדם הרואה עצמו נפגע עקב בעלות על זכויות היוצרים של תמונה או סרטון מוזמן לפנות להנהלת האתר
